ביוגרפיה

משה פרופס נולד בפולין. בגיל שלוש עלה עם הוריו אל ארץ ישראל, והמשפחה התיישבה בתל-אביב. אביו ואמו היו עובדי דפוס 'דבר', ואביו הפך מאוחר יותר גם לעורך בעיתון. אביו נפטר ב-1945, ופרופס קיבל אפוטרופסות על אחותו הצעירה.

פרופס נהג להיכנס למרתף של חנות עתיקות בתל-אביב, ולהתאמן שם ברישום לפי ספרי אמנות אותם מצא בחנות, שמהם למד תיאור אנטומי מדויק. את לימודי הציור שלו החל פרופס בשנת 1939 אצל הצייר יוסף שוורצמן. שוורצמן הכין אטלסים אנטומיים לבית החולים הדסה ופרופס היה האסיסטנט שלו. בתחילת שנות ה-40 המשיך פרופס את לימודי האמנות שלו באולפן ההסתדרות בהנהלת אהרון אבני. בהמשך עבר ללמוד ב"סטודיה" של שטרייכמן וסטימצקי. בשנת 1947 אייר את ספר הילדים הראשון שלו, 'סיפורים קטנים ואמת גדולה', בהוצאת 'תבל', ליקט וערך יצחק לבנון.

במסגרת פעילותו בארגון ה"הגנה" עסק פרופס בזיוף מסמכים. במלחמת השחרור הוא שירת, בהמלצת אבא קובנר, כקצין תרבות בחטיבת גבעתי שלחמה בחזית הדרום. לפי בקשת דוד בן גוריון הוזמן פרופס להקים תערוכה, בעזרתו של מרסל ינקו, לקראת יום ההשבעה הראשון בצה"ל. לצורך כך הפך ל"צייר נודד", וסייר באיזורי קרבות ומחנות צבאיים. באוקטובר 1948 נמנה עם מייסדי קיבוץ הראל.

מיד עם תום מלחמת השחרור, הצטרף פרופס אל קיבוץ עין-החורש, זאת בהשפעת אבא קובנר שהיה חבר הקיבוץ. בשנת 1950 נסע פרופס ללימודים בפריז, שם למד ב"גראנד שומייר". לאחר שסיים את לימודיו בצרפת, הוא חזר אל הקיבוץ, ונשאר כחבר עד שנת 1956. במהלך תקופה זו פתח סטודיו בבית האריזה הגדול של הקיבוץ, ועסק באיור עיתונאי, בעיקר של הצגות תאטרון, עבור "דבר" ו"על המשמר". במקביל, שימש כמורה לאמנות במוסד החינוכי "מעיין" שבקיבוץ. בשנת 1958 נסע פעם נוספת לפריז, וכשחזר לארץ, החליט לחזור להתגורר בתל-אביב.

פרופס היה מורה לאמנות במכון אבני בין השנים 1960 ל-1985, ואחד מן הבניינים במכון קרוי על שמו.

משה פרופס אמנם לא היה בין חברי תנועת אופקים חדשים, אך הציג בשנת 1949 במסגרת שתיים מן התערוכות של הקבוצה. הוא נרתע מהנוקשות האידיאולוגית של מובילי הקבוצה, ולכן בחר שלא להמשיך בדרכו במסגרתה. בהמשך במהלך שנות החמישים נמנה עם חברי "קבוצת העשרה", שביקשה להתנתק מן ההשפעה האירופאית של תחילת המאה, והציג בכל תערוכותיה. בשנת 1964 נטל חלק פעיל בהקמת קבוצת האמנים האבסטרקטייים 'תצפית' ובארגון סלון הסתיו של מוזיאון תל-אביב.

בשנת 1981 הקים ביחד עם תלמידו ממכון אבני את קבוצת ע"הרמוניה" שכונתה אח"כ קבוצת "הווה".

על יצירתו של פרופס אמר אויגן קולב: "משה פרופס יכול לשמש דוגמה, כיצד ניתן לבטא את אהבת הסביבה החברתית במסגרת של תפיסה מודרנית נועזת, בצבעים שאינם מתארים את האור הישראלי, אלא מסמלים אותו בלבד, ובצורות שהן בבחינת גשר מן ההווה אל עולמו של המזרח הקדום".

אודות עבודתו של משה פרופס

בתחילת שנות ה-40, בתקופה בה למד ציור אצל יוסף שוורצמן, עסק פרופס בעיקר ברישומי טוש פיגורטיביים של נושאים קלאסיים, כאשר האנשים שסביבו מהווים נושא תדיר.

באמצע שנות ה-40 נכנסו אל ציוריו השפעות מודרניות יותר, שנבעו מן המעבר שלו אל הסטודיו של אהרון אבני. בשנים אלו התנסה פרופס בציור בקווים אקספרסיביים ובהשפעות אימפרסיוניסטיות, אך הבסיס הפיגורטיבי נותר מרכזי.

כאשר עבר פרופס ל"סטודיה", התרבו הרכיבים המודרניסטיים בעבודתו, והוא הרבה לצייר דיוקנאות ודוממים על סף ההפשטה.

בתחילת שנות ה-50, בתקופה בה חי בצרפת ולאחר מכן בקיבוץ, צייר פרופס תוך חיבור לריאליזם החברתי שהשפיע על אמני הקיבוץ באותה תקופה. עם זאת, בציוריו לא ניתן למצוא את הרכיבים ההירואיים שאפיינו כמה מאמני הריאליזם החברתי, או המחאה על העוולות החברתיות שאפיינה אחרים.

באמצע שנות החמישים, נותרו ציוריו של פרופס פיגורטיביים, ונותר הדגש על דמויות אנושיות וחיות, אך הצורה עברה השטחה מלאה, ועל הרקע השתלט צבע לבן מונוכרומטי בוהק של השמש הישראלית. סגנון הפך קווי וקליל, שהחללים הנוצרים בין הקווים מלאים בצבעים שטוחים, נקיים ודקורטיביים. בציורים אלו ניסה פרופס ליצור חיבור בין השורשים הקמאיים של הישראליות לבין המודרניזם האמנותית העולמי, וצייר דמויות שטוחות, המצויירות מן הצד, בדומה לציורים המצריים.

בסוף שנות ה-50, לאחר שחזר מפריז, הפכו ציוריו למופשטים, לעיתים מופשטים לגמרי.

בסוף שנות השישים הוא שוב שינה כיוון וחזר לתיאור הפיגורטיווי, לעתים בשילוב בין ציור לצילום.

פרופס אייר מספר הגדות של פסח:

• ההגדה הקיבוצית של קיבוצי השומר הצעיר, 1958
• הגדה מסורתית שיצאה בהוצאת זימזון, 1960
• הגדרה של פסח במהדורת מעריב

פרסים מרכזיים

משה פרופס זכה בפרס דיזינגוף היוקרתי לשנת 1951.

פרסים נוספים:

• פרס דיזנגוף, עריית תל-אביב, 1951
• פרס ההסתדרות, 1958

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות מרכזיות