ביוגרפיה

אביגדור סטימצקי נולד בעיר אודסה שבאימפריה הרוסית. אביו היה רואה חשבון שהתפרנס לפני-כן כסוחר עצים.

בשנת 1921 עלה סטימצקי אל ארץ ישראל עם משפחתו, שהתיישבה בשכונת נווה שלום ליד הים וליד יפו הערבית. בשנים 1925 עד 1926 למד בגימנסיה הרצליה.

בשנת 1926 החל ללמוד אמנות ב"בצלאל", שם למד עד שבשנת 1929 התפתח בין המוסד לבין קבוצת תלמידים עימות סביב השאלה האם הציור הוא מרכז העשייה האמנותית או שהציור הוא רק כלי עזר. בעקבות העימות עזבה קבוצת התלמידים את המוסד, וסטימצקי המשיך בהשתלמות בתל-אביב אצל יעקב פרנקל פרנל, שחזר בדיוק מפריז והביא איתו התרשמויות מן האמנות הצרפתית.

בשנת 1930 נסע סטימצקי לפריז, שם שהה עד שנת 1931. בתקופה זו העמיקה השפעת אמני אסכולת פריז עליו.

עם שובו של סטימצקי לארץ, הוא ייסד את קבוצת "מסד" שמרדה נגד "הדור הוותיק" שהתמקד בציורי ארץ ישראל תמימים. באותה תקופה התקשה להתפרנס מציור, ולכן חילק בלילות את עיתון "דבר", בכדי להתפנות לציור ביום. בנוסף התפרנס מציור לנשפי פורים, ציור ליריד המזרח ומציור מודעות לסרטים בקולנוע "אלנבי". בסופו של דבר הוא נאלץ לעבוד כמורה לציור בבתי ספר יסודיים בראשון לציון וברחובות.

בשנת 1945 הקים ביחד עם יחזקאל שטרייכמן אולפן לציור שפעל עד שנת 1948. עבודתו המשותפת לאורך שנים עם שטרייכמן הולידה את השם "שטרייכמצקי". ב-1948 היו שניהם בין מקימי קבוצת "אופקים חדשים", שם היו בין האמנים הבולטים בקבוצה, ביחד עם יוסף זריצקי.

בשנת 1950 נסע שוב לפריז, שם שהה עד 1952. בין השנים 1952 ל-1977 לימד סטימצקי במסגרת מכון אבני בתל-אביב. בין 1962 ל-1977 לימד במסגרת אוניברסיטת חיפה.

לאחר מותו, נקרא רחוב על שמו ברמת אביב, סמוך לשדה התעופה שדה דב.

אודות יצירתו

במהלך שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 הושפע אביגדור סטימצקי מציירי "אסכולת פריז", וציוריו צויירו בעיקר בצבעי שמן, בהם הצבעים כבדים, דשנים וחמים, והנושאים היו פיגורטיביים בעיקרם. בציוריו שלטו הנופים והפורטרטים, שהפרטים בהם עובדו לפרטיהם. בתקופה זו ניסה להתמודד עם הנוף והאווירה של הארץ בכלים אקספרסיוניסטיים ברוח האמנות הצרפתית. הוא נמנע משימוש בסמלים ששימשו את קודמיו, בתי תל-אביב, עצי הזית, הבנאי, החמור, הערבי או הגמל בציוריו, והתמקד בשימוש בצבע כמרכז ההבעה.

החל משנות ה-40 המוקדמות ובשנות ה-50 היה סטימצקי בין האמנים המרכזיים שעסקו בפיתוח הציור המופשט הלירי. בתקופה זו הרבה סטימצקי לצייר בצבעי מים בסולם גוונים פסטלי בהיר, שמתוכו מבליחים מפעם לפעם צבעים עזים הממקדים את תשומת הלב אל אזור מסויים בתוך הקומפוזיציה. ציוריו עסקו לעיתים בנופים פתוחים או אורבניים, אך עם הזמן פינה הציור הפיגורטיבי את מקומו לציור מופשט יותר ויותר עד להפשטה גמורה. ציוריו מצטיינים במעין פיזור נפש מאופק ומופנם המסתמך על יכולת טכנית טובה. בציוריו קיבל כתם הצבע מקום והבעה משלו, נבדל מן הצורה ומן הקו, תוך בניית קומפוזיציה מעולה שחלקיה קשורים אלה באלה קשר הדוק.

החל מסוף שנות ה-50 ובשנות ה-60 וה-70 הפך הציור של סטימצקי למופשט יותר ויותר, ולמרות שלעיתים עדיין הופיעו בתוכו רמזים פיגורטיביים. הוא עשה בציוריו שימוש רב יותר ויותר בצבעי שמן בהירים ושקופים במקביל לצבעי המים בהם המשיך לעשות שימוש.

בתחילת שנות ה-70 נוסף אלמנט נוסף לציוריו, והוא גירי הפסטל, איתם עלה על צבעי המים, ועליהם עלה בצבעי שמן, כאשר גירי הפסטל מהווים מעין שכבה מחברת בין צבעי המים לצבעי השמן.

סטימצקי ראה עצמו כצייר ישראלי, ועל כך אמר: "כאשר אני רואה עכשיו ציורים, שלי ושל אחרים, אני יודע שהם צויירו כך רק מפני שהם צויירו כאן. אילו ציירנו במקום אחר, היינו מציירים אחרת…יש סימני היכר לאומיים בציור, אבל לא בנושא…בהעזה, באור ובצבע."

פרסים מרכזיים

• פרס דיזנגוף, עיריית תל-אביב, 1941
• פרס דיזנגוף, עיריית תל-אביב, 1956
• פרס עיריית רמת גן, 1957
• פרס מועדון מילוא לאמנות, 1965
• פרס ראשון, תערוכת מגדל דוד, ירושלים, 1967
• פרס מאיר שרמן, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1973
• פרס סנדברג לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1976

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות מרכזיות בחו"ל