יונה לוטן, "נוף אורבני", גואש ועיפרון על נייר מקור: אוסף אורן שץ

ביוגרפיה

יונה לוטן נולד בשם יונה לוינשטין, בליטא, כאשר עוד הייתה חלק מברית המועצות. בשנת 1936 עלתה משפחתו לישראל, והתיישבה בעיר תל-אביב ברחוב זרובבל 1 על שפת הים וליד יפו. את לימודיו סיים במסגרת הגימנסיה "הרצליה". בתקופה שלפני הקמת המדינה היה לוטן חבר במחתרת, ואף התגייס לנוטרות.

בשנת 1946 החל לוטן בלימודי הנדסה במסגרת הטכניון בחיפה, ובמהלך תקופה זו התפרנס מעבודה כסבל בנמל חיפה. במהלך מלחמת השחרור נאלץ להשהות את לימודיו בטכניון כאשר התגייס והצטרף ללחימה במסגרת הקרבות על ירושלים. עם סיום הלחימה חזר ללימודיו, וסיים אותם בשנת 1950. עם סיום לימודיו התגייס לצבא הקבע, שם שירת כמהנדס דרכים ובניין במסגרת חיל ההנדסה.

בשנת 1955 התחתן בפעם השנייה עם רנה אריאל, מורת עברית ומתרגמת ספרים. בשנת 1959, בשל משבר אישי, לקח לוטן עשרה ימי חופשה מן הצבא, והתיישב בדירה אותה קיבל מחבר בכיכר דיזנגוף. הוא קנה פחם שחור וניירות, והחל לצייר בקדחתנות. חבר, שראה את הציורים, שכנע אותו לפנות לגלריה כ"ץ, ולהראות להם את עבודותיו. בעל הגלריה בחן את הציורים, והחליט לתת לאיש צבא הקבע הזדמנות, ולהציג תערוכה מציוריו.

לוטן קיבל מן הצבא חדר עבודה ביפו העתיקה, שהייתה אז הרוסה אך רומנטית, והחל לצייר שם. במקביל החל בלימודי יסודות הרישום והציור אצל טובה ריכטר־ראוך ומאוחר יותר אצל יחזקאל שטרייכמן. בשנת 1960 לקח חופשה משירותו הצבאי, ויצא לסיור ראשון באירופה בכדי להתרשם מן האמנות האירופאית מיד ראשונה ובכדי להציג תערוכה צנועה בבית היהודי בג'נבה.

במהלך התערוכה בג'נבה פגש לוטן את ז'רום יעקובסון, עורך דין יהודי אמריקאי ידוע שהתמחה במשפט בינלאומי, אשר הגיע לבר מצווה שהתקיימה באותו הבניין. יעקובסון נכנס בטעות לתערוכה, התאהב בציוריו של לוטן, ונרתם לקידום הצלחתו.

בסוף 1960 עבר לוטן עם אשתו לרובע מונמארטר בפריז, שם צייר וביקר במוזיאונים ותערוכות. הוא פגש ברחוב את גבריאל רוט, וגם הוא נרתם להצלחתו של לוטן. רוט לקח כמה מעבודותיו אל מבקר האמנות ברנאר דוריבאל (שכתב בהמשך ספר מקיף אודות לוטן) שכיהן אז כסגן המנהל של המוזיאון לאמנות מודרנית בעיר. דוריבאל התרשם מאד מן הציורים של לוטן, עד שכתב עבורו מכתב המלצה חם, ורכש שלוש מעבודותיו עבור המוזיאון, שאחת מהן אף נתלתה באולם הכניסה של המוזיאון.

באפריל 1961 השתחרר לוטן רשמית משירות הקבע בצה"ל בדרגת רב-סרן, והחל לצייר כעיסוקו המרכזי.

כאשר שמע ז'רום יעקובסון על רכישת הציורים על ידי המוזיאון לאמנות מודרנית, סיפר על כך לברון אדמונד דה־רוטשילד, וזה החליט לערוך עבור לוטן תערוכת זוטא במעונו הפרטי בפריז אליה הזמין את האספנים, המבקרים והסוחרים החשובים של העיר. בנוסף החליט רוטשילד לרכוש יצירה של לוטן עבור אוספו הפרטי, ולממן את רכישת אחד מן הציורים שנרכשו על ידי המוזיאון לאמנות מודרנית. בעקבות הצלחה עצומה זו, ערך לוטן סידרה של תערוכות יחיד בגלריות מרכזיות בפריז וג'נבה, ואף נבחר פעמיים להציג במסגרת תערוכות "אקול דה פרי" השנתיות של גלריית שרפנטייה.

בשנת 1965 זכה לוטן בפרס האמן הזר הטוב מטעם המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, פריז. בשנת 1966, בעקבות תערוכתו בלונדון, העמיד לרשותו אחד המבקרים בתערוכה את טירתו בצרפת בכדי שיוכל להתמסר לציור שם. כאשר פרצה מלחמת ששת הימים פנה לוטן לנספח הצבאי בפריז בכדי להתגייס לצבא, אך הנספח שכנעו לוותר על כך מאחר והמלחמה תסתיים במהירות.

בשנת 1968 רכש גם המוזיאון העירוני של פריז לאמנות מודרנית עבודה של לוטן. באותה שנה גם החליט לוטן לחזור ביחד עם אשתו לארץ בתום שבע שנים של מגורים בפריז, ולגור בבית אותו שיקם בקרית האמנים ביפו, בסמטת מזל אריה 19.  אשר חלק ממנו היה בית, חלק סטודיו וחלק חלל תצוגה שנחנך בשנת 1969.

בשנת 1971 יצא לאור הקטלוג של מוזיאון "פטי פאלה" (הארמון הקטן) בג'נבה, שוויץ, ובקטלוג הוקדש ללוטן דף שלם. לוטן היה האמן החי היחידי לו הוקדש דף בקטלוג.

בשנת 1978 נפטרה אשתו רינה. בשנת 1980 עבר לוטן לגור בעיר ניו יורק, שם עבד בסדנה במנהטן. בתקופה זו עסק רבות ביצירת הדפסי אבן צבעוניים. עותקים של הליתוגרפיה "שלום" אותה יצר בתקופה זו, נרכשו על-ידי הברון רוטשילד, אשר שלח אותם כהערכה למעורבים בהשגת הסכם השלום בין ישראל ומצרים.

ב-1983 חזר לוטן סופית לארץ והשתקע ביפו עד יום פטירתו.

אודות יצירתו של יונה לוטן

לוטן החל לצייר בגיל מאוחר יחסית. בתחילת פעילותו היו נושאי הציור שלו היו סנטימנטליים, אפילו רומנטיים. הוא נמנע מלהתייחס לשמש הישראלית החזקה, ובמקום זאת צייר את העיר בשעות הערב והלילה, עם בתי קפה חשוכים, בארים, סמטאות מוארות באור קלוש ונגנים אפופי עשן. הוא צייר את ישראל האחרת, החשוכה, הים-תיכונית, הדחוסה והעממית.

לוטן צייר בקו קל וגועש תוך הצגת יכולות רישום גבוהות, עם השפעה אימפרסיוניסטית ושילוב של רכיבים מופשטים. הציורים שלו מלאים ברגש סוער וחושניות, אך גם אם ציוריו מלאים היו באנשים, הרי שעיקר עיסוקו היה דווקא בבדידות של האדם הבודד אל מול הכרך הסואן. בציוריו יש שילוב בין היסוד הרישומי ובין היסוד האדריכלי העוסק בבניית קומפוזיציה ויחסים בין מרכיבי הציור.

פלטת הצבעים המצומצמת בה עשה לוטן, בעיקר שחור ולבן, יוצרת אצל הצופה תחושת קדרות רבה גם אם הנושא הינו חיובי. לוטן עשה שימוש בתחילה בעיקר בדיו, ובהמשך עבר לעסוק גם בפחם. במקביל צייר בצבעי שמן וגואש, אך ציורים אלו נבדלים בסגנונם מרישומי הדיו והפחם. בציוריו נוצרים ניגודים חריפים בין השחור של הדיו, הפחם והשמן מול הלבן והאפור של הנייר והבד. גם ציורי השמן שלו נראים כמו רישום מועט גוונים. לוטן הצליח פעמים רבות ליצור עדינות ואף אלגנטיות בציוריו באמצאות יצירת פרטים וקווים עדינים בדיו, אך מצד שני רבים מציורי השמן שלו כוללים שכבות צבע עבות ואטומות.

לקראת סוף שנות השישים החלו להיכנס יותר ויותר צבעים לציוריו, והעיר הסואנת השתלטה על מרחב הציור כולו, סוגרת ומסתירה את קו האופק והשמים. הציורים בתקופה זו מלאים בגריד צפוף של צורות גיאומטריות, קווי מתאר קהים של חלונות, בניינים, ועמודי תאורה המשתלבים וחודרים אלו לתוך אלו תוך יצירת עומק של שכבות רבות וצפופות של אלמנטים. בין הבניינים המופשטים מפוזר בליל של ראשים וגופים המורכבים גם הם מצורות גיאומטריות, המתנגשים וחודרים זה לתחומו של זה, הולכים לשום מקום. אמנם הציורים בתקופה זו מלאים בצבעי יסוד וניגודים, אך הקומפוזיציה הצפופה, הרומסת, גורמת לצופה לחוש במחנק האופף את האדם הקטן אל מול העיר הענקית, המכסה וקוברת אותו בבליל צבעיה. ואולי, יכולה גם להיווצר אצל הצופה תחושה הפוכה, של עליצות גדולה של המון האנשים הממלאים בשמחה את הכרך הצבעוני. כנראה שכל צופה יראה ציורים אלו בדרכו.

בתחילת שנות ה-70 עסק לוטן גם בפיסול יצוק במתכת. הוא פיסל דמויות זקופות ושחורות של בני אדם העומדים בקבוצות צפופות, הנדחקות זו אל זו כדי ליצור ביניהן מעין מעגל מגונן, לעיתים סביב דמויות ילדים המנסים להסתתר בתוך המעגל. הדמויות היו דוקרניות, לא מהוקצעות, על סף הערפיליות, שהזכירו בחוסר התקווה הקורן מהן את ציוריו משנות השישים.

על החיבור בין עבודתו כמהנדס לבין האמנות אמר לוטן: "הכבישים, שהייתי מצוי בהם לצרכי עבודתי, היו הופכים לי תחילה לנופים, ואחר-כך לתמונות. בימים הייתי עובד בחוץ. בלילות הייתי מצייר לפי הזכרון‭".

על יונה לוטן כתב ברנאר דוריבאל, מנהל המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית בפריז (מרכז פומפידו): "אני מעריץ את אמנותו ואני מאמין ביצירתו. יש לו הרבה להגיד, והוא אומר זאת היטב, ויום יבוא ויאזינו לו כפי שהוא ראוי לכך". עוד כינה אותו דוריבאל "הקאפקא על הציור".

בביקורת על תערוכתו בפריז כתב מישל קוניל-לאקוסט ב"לה מונד": "הכל מתרכז כאן בכנות החזון, הרבה יותר מאשר בהיקף סולם הצבעים או באפקטים של מכחול".

פרסים מרכזיים

• פרס לאמן הזר הטוב, המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, פריז, 1965

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות מרכזיות