יוחנן סימון, "קיבוץ פנטסטי", 1956, גואש על נייר, 48x34 ס"מ מקור: אוסף אורן שץ

ביוגרפיה

יוחנן סימון נולד בשכונה בורגנית ושקטה של העיר ברלין שבגרמניה. אביו, שהיה סוחר פחם, עסק גם בהיסטוריה וארכיאולוגיה כתחביב. סימון החל לצייר בגיל 5, וכבר בגיל 10 נלקח אל הצייר מקס ליברמן שהתרשם מציוריו. הוא למד בבית ספר גרמני חילוני, וכשהיה בן 15 נפגש ביחד עם הוריו פעם נוספת עם הצייר מקס ליברמן, שאמר לאביו של סימון "צר לי עליך! אך בנך עתיד להיות צייר". לאחר לחץ כבד של הוריו ולאחר ריבים רבים עם מוריו, סיים סימון את הגימנסיה הקלאסית, ונרשם כנגד רצונו ללימודי רפואה באוניברסיטת ברלין. בתום שנת לימודים אחת, החליט להפסיק את לימודי הרפואה, ולעבור ללימודי אמנות.

סימון החל בלימודי פיסול אצל פרופסור קורט קלוגה, ולאחר מכן נרשם ללימודי אמנות במסגרת האקדמיה לאמנות בפרנקפורט, שם למד ציור אצל מקס בקמן ורישום אצל פטר רסמוסן. הוא חי בחוג אמנים צעירים בברלין, וסייר בצרפת, איטליה וספרד. בשנת 1926 עזב סימון את גרמניה ועבר לצרפת. בתחילה גר בכפר ל'אסטק, שם צייר סזאן את ציוריו, אך רוחו של הצייר ששרתה בכפר הקשתה עליו ליצור בעצמו. בשנת 1928 עבר לגור בפריז, בהמשך במרסיי ולבסוף השתקע בשנת 1929 בעיר טולון. הוא גוייס לצבא, ושירת כטייס בחיל האוויר הצרפתי עד שנפצע בתאונה ושוחרר.

במהלך התקופה בה גר סימון בטולון, הוא נפגש עם הצייר אנדרה דרן, ממובילי תנועת הפוביזם, שהשפיע רבות על המשך דרכו האמנותית. במהלך תקופה זו עבד למחייתו בזיפות כבישים. בשנת 1930 שאל אותו הספר אצלו נהג להסתפר מה יש בתיק הגדול שנשא עמו, ולאחר שראה את ציוריו, החליט לערוך לו תערוכת בכורה במספרה, שם הרבו לבקר נשות קציני הצי הצרפתי, שקנו כארבעים מן הציורים שהוצגו.

בשנת 1931 חזר סימון לגור בפריז בכדי ללמוד בבית הספר לאמנות יפה (אקול דה בוזאר), ובמקביל עבד למחייתו כעורך הגרפי והאמנותי של שבועון "וו" ("VU"). בשנת 1934 עבר לניו יורק למשך שנה אחת בכדי לסייע בהקמת סניף "ווג" בעיר ולהיות עורך התבנית של המגזין.

במהלך התקופה בה גר בניו יורק, עבד סימון גם כסייע לאמן הברזילאי דייגו ריברה שצייר באותה תקופה ציור קיר ענק ברוקפלר סנטר. סימון חזר בהמשך לפריז, אך עזב את השבועון מאחר וזה נמכר למפלגה הפאשיסטית. האווירה באירופה השתנתה בתקופה זו לרעה, ולכן סימון חש שהגיע זמן לשינוי.

בשנת 1936 עלה סימון לארץ ישראל באמצע תקופת המאורעות במטרה לעבוד עם עיתון "הארץ", ולהקים שבועון מצוייר ומצולם, אך לפני שסימון הגיע, נמכר עיתון "הארץ" לזלמן שוקן, וסימון החליט לחפש מחדש את דרכו. בתחילה גר בביתו של המנהל הראשון של מוזיאון תל אביב, קארל שווארץ, שזכר אותו מפרס הראשון בתחרות ציירים צעירים בברלין אותו העניק לסימון. הוא החל לעבוד בסוכנות היהודית בעבודה גראפית, אך לא הסתדר עם המנטליות הבירוקרטית שם. לבסוף, החליט להצטרף לקיבוץ. בתחילה לקיבוץ משמר העמק שם החל לעבוד בהוראת ציור, אך מאחר והיה במשמר העמק כבר צייר שעסק בהוראה, הוא נשלח לקיבוץ גן שמואל, שם התגורר במשך 17 שנים.

במהלך תקופת מגוריו בקיבוץ, עבד סימון בעבודות חקלאות מגוונות, והיה מומחה להרכבת עצים. בשנת 1938, לאחר שמכר מספר ציורים, קיבל אישור ליום ציור אחד בשבוע ולעבודה בציור בימים של גשם. התנועה ייעדה אותו לעבוד כמורה לציור בסמינרים של התנועה, ובהמשך אף התמנה כעורך הגרפי של עיתון על המשמר, כעורך גרפי בהוצאת "ספריית פועלים" (שהייתה אז בניהולו של אברהם שלונסקי), ואף עיצב תפאורות לאופרה, אך גם בתקופות אלו הקפיד לחזור לקיבוץ בתקופות האסיף והקציר בכדי לעזור בעבודות המשק.

בתקופת טרום קום המדינה, היה סימון פעיל במסגרת ההגנה, ובמלחמת העצמאות שירת כראש היחידה הגראפית במחלקת ההסוואה של הפלמ"ח, ולאחר מכן כחבר בצוות הציירים שעסקו ביצירת ציורי קיר במחנות הצבא.

בשנת 1948 היה סימון בין מקימי קבוצת האמנים "אופקים חדשים", והוא הציג בתערוכותיה עד לשנת 1954, אז פרש ביחד עם אהרון כהנא ומרסל ינקו מן התנועה בתורה מופגנת.

בשנת 1951 הוזמן לפאריז ולונדון לצורך תערוכה שהציג, וכשחזר מן הביקור החליט להקדיש את כל זמנו לציור, מה שגרר ויכוחים עם אנשי הקיבוץ. גם לגבי סגנון הציור שלו היו לו ויכוחים רבים עם אנשי הקיבוץ, מאחר ובאותה תקופה דגל הקיבוץ בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, ואחת הביקורות הקטלניות על ציוריו של סימון טענה כי בציוריו "כי פחות מדי זיעה ישנה ביצירותיו של סימון ויותר מדי מנוחה, ולפיכך אין הן ביטוי לאמנות סוציאליסטית". השילוב של המשבר האידאולוגי עם הקיבוץ ביחד עם משבר בחייו האישיים בתקופה זו הביא לכך שבשנת 1953 החליט סימון להפרד מאשתו, ולעבור לבדו לתל אביב, שם פתח סטודיו לציור ועסק גם בציורי קיר באוניברסיטה העברית, מכון ויצמן ועוד. בשנת 1962 עבור מתל אביב להרצליה פיתוח ובהמשך לכפר שמריהו. לסימון היה גם סטודיו בכפר האמנים עין הוד.

בשנת 1952 הקים סימון את המכון לאמנות בסמינר אורנים ביחד עם מספר אמנים נוספים.

בשנה זו יצא למסע של כשנה עד שנת 1955 לברזיל, בוליביה, ארגנטינה ופרו, שהנופים שראה במהלכו השפיעו רבות על סגנון ציורו.

ב-1971 יצא ספרו של סימון "סיפורי הארארה מז'אבאקוארה" שהוא קובץ סיפורים שנכתב בהשראת הביקור שלו בדרום אמריקה.

אודות יצירתו

בתחילת דרכו האמנותית של יוחנן סימון, בתקופה בה חי בפריז, הייתה עבודתו מבוססת על ציור קלאסי-רישומי תוך השפעה של הסגנון הפוסט-אימפרסיוניסטי ששלט בפריז באותם ימים.

התקופה בה התעצב סגנון הציור הייחודי של סימון היא התקופה בה חי בקיבוץ גן שמואל. בתחילת תקופה זו (שנות הארבעים) התמקדו נושאי הציור שלו בסגנון "הריאליזם החברתי" שעסק באידאליזציה של מסכת החיים הקיבוצית ובחיי העמל של הפועל הפשוט. הוא הרבה ליצור קישוטי קיר וציורי קיר מונומנטליים שכללו מוטיבים מחגי הקיבוץ, והציורים שלו כוללים רכיבים מתרבות העבודה הקיבוצית, מחיי השיתוף בו וממוסר העבודה הגבוה. הראיה הסוציאליסטית של האדם העמל ושל החברה השוויונית על דמויותיה, נופה וחגיה הופכים לנושא מרכזי בציוריו. בתקופה זו בולטת ההשפעה של המאבקים הפוליטיים והסוציאליים של מעמד הפועלים בארץ על תנאי חייהם ועבודתם.

מן הצד השני, מופיעים בציוריו של סימון גם נושאים משפחתיים, תוך בחינה של החיבור בין התא המשפחתי המצומצם לבין התאים המשפחתיים שסביבו, ובין החברה הקיבוצית השיתופית שעוטפת אותם. ציורי קיבוץ אלה מלאים באידיליה הרמונית, המודגשת על ידי השילוב בין צבעי הירוק של הצמחיה, החום של האדמה והכחול של חולצות הפועלים.

החבירה של סימון אל קבוצת אופקים חדשים והעזיבה של הקיבוץ הכניסה רכיבים מופשטים יותר אל ציוריו. הנושאים של הווי הקיבוץ פינו את מקומם ליותר ויותר אלמנטים של נוף (במיוחד נוף הנגב) וקומפוזיציות חופשיות. מגמה זו התגברה מאד באמצע שנות החמישים לאחר הביקור שלו במדינות דרום אמריקה, וההופעה העמוקה של נופי הג'ונגלים של ברזיל וההרי האנדים של פרו, שיד אדם כמעט ולא נגעה בהם. בתחילת שנות השישים כבר עטפה ההשפעה הדרום אמריקאית כמעט לגמרי את נושאי ציוריו. נופי הקיבוץ הפכו לנופים מופשטים יותר ויותר, בהם משוטטות דמויות אנושיות מעטות ונטולות פרטים. הקומפוזיציה בציורים אלו חופשית יותר מצד אחד, אך חסכונית בפרטים ואובייקטים מן הצד השני. פלטת הצבעים קיצונית ואקזוטית. בשנות השישים והשבעים הפכו ציוריו לנוף פנטסטי דמיוני לגמרי עד שאיבד כמעט כל קשר אל הנוף הקיבוצי הראשוני.

לאחר עזיבתו של סימון את קבוצת אופקים חדשים, הוא לא היה מוכן יותר לשייך את עצמו לזרם אמנותי מסויים או לקבוצה מסויימת בארץ.

פרסים מרכזיים

יוחנן סימון הינו חתן פרס דיזנגוף היוקרתי שלוש פעמים (1945-6, 1953 ו-1961).

פרסים נוספים:

• פרס ראשון בתחרות לאמנים צעירים מטעם הקהילה היהודית, ברלין
• פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב יפו, תל אביב, 1945-46
• פרס הקונגרס לתרבות יהודית, ניו-יורק, 1951
• פרס זכרון יעקב, 1952
• פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב יפו, תל אביב, 1953
• פרס הוועד האולמפי הישראלי, 1956
• פרס גובליה, רמת גן, 1958
• פרס ההסתדרות לאמנות הציור, 1960
• פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב יפו, תל אביב, 1961

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות מרכזיות