נסים זלאיט, 1987, שמן על בד, 99x73 ס"מ מקור: אוסף אורן שץ

ביוגרפיה

נסים זלאיט נולד בעיר בגדאד בעירק. כבר בגיל 12 ידע כי הוא רוצה להיות צייר, והחל ללמד ציור את התלמידים הצעירים בבית הספר אליאנס בו התחנך, וכך מימן את מחייתו וסייע לכלכלת המשפחה. בגיל 14 צייר את ציור השמן הראשון שלו – דיוקן של אמו. במהלך תקופת התיכון התפרנס מציור דיוקנאות שמן של בני משפחה של מורי בית הספר, אותם הגדיל מצילומים קטנים אותם קיבל. בעת סיום לימודי התיכון זכה בפרס הראשון בתחרות אמנות אותה קיים בית הספר לכבוד סיום הלימודים.

הוא התקבל ללימודים באקדמיית בוזאר בפריז, אך מאחר ולא היה לו כסף בכדי לממן את הנסיעה לצרפת, הוא החל במקום זאת ללמוד במסגרת האקדמיה לאמנויות יפות בבגדאד, ואף הקים גלריה לאמנות של יהודי בגדאד בפרוזדור הכניסה של קולנוע רוקסי בעיר.

בשנת 1941, כשהיה עוד נער צעיר, היה זלאיט עד לאירוע קשה של פרעות ביהודים (פרהוד) שהתרחשו בימי חג השבועות של שנת 1941. בכדי להציל את המשפחה, נאלץ אביו לחסום את הדלת בקרשים, עליהם תלה חמסה להגנה. בעקבות האירוע אותו חווה, החל זלאיט לפעול בשנת 1945 במסגרת המחתרת הציונית בעיראק. בשנת 1951, כשהיה בן 28, נידון זלאיט שלא בפניו למוות בתליה בשל פעילותו המחתרתית. הוא הצליח להימלט מבגדאד עם ציור אחד בלבד אותו הצליח להציל, ועלה בשנת 1951 לישראל במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה".

עם הגיעו לארץ, הופנה מייד על ידי דודיו, שכבר חיו אז בתל אביב, אל הילל שהיה בעל גלריה ברחוב קינג ג'ורג' בתל-אביב. זלאיט נהג לשבת בכניסה לגלריה ולצייר, ועוברי אורך היו מזמינים את ציוריו מן הגלריה, וכל התפרנס במהלך שנתו הראשונה בארץ.

הוא החל ללמוד ציור במסגרת המדרשה למורים לציור, ובשנת 1956 המשיך בלימודי אמנות במסגרת מכון אבני, שם למד עד שנת 1959. בין מוריו בתקופת לימודיו במכון אבני ניתן למנות את משה מוקדי, יחזקאל שטרייכמן ואת אביגדור סטימצקי, שהאחרונים היו באותה תקופה בין מובילי קבוצת אופקים חדשים.

בשנת 1961 יצא זלאיט לביקור בפריז, שם התוודע לאמני אסכולת פריז ולציור החומרי שאפיין את יצורותיהם.

אודות יצירתו

בתחילת דרכו כצייר בבגדאד, ובמהלך השנים הראשונות בהן שהה בארץ, נהג נסים זלאיט לצייר ציורים פיגורטיביים, תוך התמחות בציור דיוקנאות.

עם תחילת לימודיו במכון אבני התוודע לזרם ההפשטה הלירית שהיה הזרם המשפיע ביותר באמנות הישראלית של אותה תקופה. זלאיט אימץ את הסגנון, ולקח את ההפשטה אל הקצה. הוא יצר עבודות של הפשטה כמעט מלאה בהן נושא הציור הוא הצבע, הקומפוזיציה והמרקם, כמעט ללא בסיס פיגורטיבי. עם זאת, הציורים של זלאיט מלאים בפרטים ובפרטי פרטים, המאפשרים לצופה לבנות לעצמו עולם פנימי המבוסס על הבסיס הנמצא בציור. באמצו את הסיגנון המופשט השאיר זלאיט בצורה מודעת את הסיגנון הפיגורטיבי "הגלותי" מאחוריו, ופינה את המקום לסגנון האוניברסלי, תוך שמירה על בסיס מקומי-ישראלי.

עם חזרתו מפריז בשנת 1961, והמפגש שלו עם אמני אסכולת פריז, החל ליצור בשכבות עבות של צבע. בפלטת הצבעים שלו שלט הניגוד החד בין הצבעים.

המבנה של ציוריו הוא פעמים רבות גיאומטרי וסדור, אך לעיתים הוא דווקא רך ומתפזר, אך כמעט תמיד קיימת התרחשות במרכז הבד, הנבלעת אל תוך הרקע שסביב לה. לעיתים משלב זלאיט בתוך ציוריו אלמנטים פיגורטיביים החיים בהרמונה עם הסביבה המופשטת, אך לעיתים מותקפים ומכוסים כל ידה.

על הציור המופשט אמר זלאיט: "הציור המופשט לא ייעלם לעולם כי הוא ים של מים המכסה את העולם כולו. הוא יוצא מתוך האדם ולא משום מקום אחר. האדם ישתנה, וגם הציור המופשט ישתנה, אך תמיד ישאר מופשט".

זלאיט מכין בעצמו את הצבעים בהם הוא עושה שימוש באמצעות ערבוב של שמן ופיגמנטים, אשר אותם היה נוסע להביא במיוחד מפריז. זלאיט נהג למתוח בעצמו את הבדים בהם עשה שימוש, ואף ביצע בעצמו את צביעת הבסיס של הבד. אפילו הכלים בהם הוא עושה שימוש בעת הציור הם פרי הייצור העצמי שלו.

נושאים חשובים בציוריו של זלאיט הם סידרה של ציורים בהם שילב ביטויים פיגורטיביים אותם לקח מזכורנותיו מאירועי הפרעות ביהודי בגדאד (הפרהוד). נושא נוסף החוזר בציוריו הוא כלי נגינה אותם זכר מימיו בעיראק.

גם כאשר ציוריו היו מבוססים על רקע כהה, הגיח מתוך הרקע ניצנוץ או לעיתים זרם של אור וצבע שהאירו את הציור. על עבודותיו אמר זלאיט: "צבע טוב חייב להיות חזק, עם פיגמנטים צועקים. אז יש לצייר את מה שהוא רוצה".

השכבות העבות של הצבע עוברות פעמים רבות חריצה וחריטה, היוצרים את המרקם המיוחד שלו – גלי צבע עבים אל מול עמקים של שריטות וקילופים.

פרסים מרכזיים

• פרס ההסתדרות, 1965
• הפרס הגדול בתערוכה הבינלאומית לאמנות חדישה, הועדה הלאומית של מונקו לאמנויות הפלסטיות, 1967
• פרס ירושלים ומענק שהיה של שנה בעיר, משפחת רוטשילד, 1968

תערוכות יחיד