יגאל תומרקין, "מחווה לארכימדס", 1977, טכניקה מעורבת על נייר, 60x24 ס"מ מקור: אוסף אורן שץ. תערוכה: "ניסויים באנרגיה סולארית", גלריה ריבנפלד, יפו העתיקה, 1977. איזכור: "מחווה למדבר, לשלום ולניו-יורק", טליה רפפורט, "עיתון דבר", עמ' 11, 17 ביולי 1977

ביוגרפיה

יגאל תומרקין נולד בעיר דרזדן בגרמניה בשם פטר מרטין גרגור היינריך הלברג. אמו הייתה יהודיה ואביו היה גרמני נוצרי שנודע כשחקן ובמאי תיאטרון.

בשנת 1935 עלה תומרקין לארץ ישראל ביחד עם אמו, שהתחתנה עם הרצל תומרקין שאימץ אותו כבן. בתחילה הם גרו בתל-אביב, ולאחר מכן עברו לבת-ים. כנער עסק תומרקין בהשטת סירות מפרש במסגרת הפועל בת-ים. בבת ים למד במסגרת בית הספר המקצועי "מקס פיין", שם למד מסגרות ואחר כך טלקומוניקציה וחשמל.

תומרקין שירת בחיל הים כמדריך חבלה בשייטת, ובזמן השירות הצבאי ולאחריו יצר פסלוני חיות, שנמכרו בחנויות שונות.‏ בשנת 1954, לאחר שהשתחרר, למד במשך שנה עם הפסל רודי להמן בעין הוד. בשנת 1955 החליט לנסוע לאירופה, שם נפגש לראשונה את אביו הביולוגי בברלין. בזמן שהותו בגרמניה המזרחית נפגש עם המחזאי ברטולט ברכט, החליט להישאר ולעבוד כתפאורן-מתמחה בתיאטרון שלו "ברלינר אנסמבל" בברלין המזרחית, תקופה שהשפיעה עליו רבות בהמשך.

לאחר מותו של ברכט, בשנת 1956, והחל לעבוד בבניית תפאורות בתיאטרון "זירה", שם גם פיסל את הפסל הראשון שלו בגרוטאות ברזל. בהמשך עיצב תפואורת גם בתיאטרון ה"אהל", תיאטרון ה"קאמרי" ותיאטרון "הבימה", ואף שימש כתפאורן בסרטים, כגון הסרט "חור בלבנה" של אורי זוהר.

בין השנים 1957 ל-1960 נסע לאירופה ופיסל בברזל בגרמניה, בהולנד ובפריז. בתחילה התקשה למצוא את דרכו, ועל תקופה זו סיפר תומרקין "אשתי הייתה בהריון, ולא אחת נאלצנו 'לסחוב' אוכל. קפאנו בקור אך לא חיכינו לטובות", אך לקראת סוף שנות ה-50 השתפר המצב, והוא חתם על חוזה עם גלריה גדולה בפריז, שמכרה מעל 250 עבודות שלו למיטב הגלריות בעולם, כולל טייט גאלרי בלונדון והמוזיאון לאמנות חדישה בניו-יורק. סוחר האמנות סם דובינר "קנה" מהגלריה בפריז חצי מהחוזה של תומרקין, והחל למכור את עבודותיו גם בארץ.

בשנת 1960 חזר תומרקין לארץ כדי לעשות תערוכה ב"בצלאל", אולם נשאר בארץ מספר שנים.

בשנת 1962 נסע ליפן וארצות הברית בכדי ללמוד טכניקות של ציור יפני. בין השנים 1974 ל-1977 גר תומרקין בניו-יורק, ובשנת 1975 יצר את אנדרטת השואה והתקומה המפורסמת בכיכר רבין.

אודות עבודותיו

בשנת 1956, כאשר חזר יגאל תומרקין לארץ, הוא החל בהשראת דנציגר לפסל מגרוטאות ברזל. במהלך שנות השישים בנה מספר מונומנטים פיסוליים, פסלי חוץ ופסלי נוף בערים שונות, כגון אנדרטת השואה בנצרת (1967), המצפור בערד (1968), עידן המדע בדימונה (1968) ואנדרטה להנצחת הימאים בחיפה (1969).

בעת שהותו בפריז בסוף שנות ה-50 נחשף תומרקין אל האמנות של תנועת ה"דאדא", והחל לגבש את התפיסה האובייקטית והאסמבלאז'ית של יצירתו. באמנות זו, במקום ליצור יש מאין, יוצר האמן יש מיש. הוא החל להשתמש במה שהוא כינה שיירי תרבות או זבל פואטי: קרטון גלי, חלקי מכונות, שרשראות, שקים, גלגלי מכונות, ארגזים, תיל, פריטי לבוש, מסמרים וחלקי מתכת אחרים. את החלקים הללו הוא "הפקיע" משימושם המקורי, ושתל אותם כגוף חדש על לוחות או בדים גדולים בצבע אחיד כהה או מתכתי, תוך יצירת דרמה של ניגודים. מאוחר יותר הטביע את החומרים בפוליאסטר בכדי ליצור את מה שהוא כינה "אבסורד – ארכיאולוגיה בזמן הווה". בצורה זו הוא יצר שילובים של תמונה ופסל ("אובייקטים" על-פי תומרקין), שאינם מוצבים בחלל אלא תלויים על הקיר. תומרקין כינה פסלים אלו "הרפתקה צורנית".

בשנת 1965 קיבל תומרקין כלי נשק פגומים מצה"ל במשקל של כטון, כולל תותחים, מרגמות, מקלעים, ורובים, מהם יצר ארבעים פסלי אסמבלאז' בתקופה של כחמישה חודשים בסטודיו שלו. בשנת 1965 החל לשלב דגמים של חלקי גוף אדם בפסליו, ועבר מיציקות פוליאסטר לברונזה. בשנת 1968 החל להשתמש בחלקים מבובות תצוגה של חלונות ראווה שעל ראשיהן עיצב מעין כובעים מקושטים גדולים ברוח סוריאליסטית..

בשנת 1970 החל לפסל בנירוסטה פסלים בעלי בסיס גאומטרי של צורות החוזרות על עצמן בהרכבים שונים, היוצרים ניגוד בין הצורות השונות.

במהלך שנות השבעים יצר רישומים רבים של גופים גאומטריים שנעשו כביכול ברישול, שרבים מהם מהווים התייחסות אל פסלים עתידיים. ברישומים אלו הוא שילב גם קטעי קולאז' וצבע.

פרסים מרכזיים

יגאל תומרקין הינו חתן פרס ישראל לאמנות לשנת 2004.

פירוט הפרסים:

• פרס ראשון לאנדרטת חולייקאת, 1963
• פרס סנדברג לאמנות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1968
• פרס ראשון לאנדרטה ליורדי ים, חיפה, 1968
• פרס ראשון לאנדרטת השואה והתקומה, תל-אביב, 1971
• אות הצטיינות מטעם נשיא איטליה, 1984
• פרס דיזנגוף, עיריית תל-אביב, 1986
• פרס רודן במוזיאון הפתוח, האקונה, יפן, 1992
• צלב המצוינות מטעם נשיא גרמניה, 1997
• פרס זוסמן, וינה, 1998
• פרס ישראל לאמנות, 2004

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות מרכזיות