ביוגרפיה

נפתלי בזם נולד בעיר אסן שבגרמניה. אביו של בזם עבד כשמש בבית הכנסת הגדול של אסן. בשנת 1939, שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, בעידוד אביו, עלה בזם לארץ ישראל באחד ממבצעי ההצלה האחרונים של עליית הנוער. האוניה שהביאה אותו לארץ לא יכלה לעגון בנמל, והנערים שעל סיפונה הועברו אל החוף באמצעות סירות משוטים. בזם התעלף במהלך השיט, וכשהתעורר מצא עצמו בידיה של הנרייטה סולד, מייסדת "הדסה" וה"האם" של "עליית הנוער", שבאה לפגוש את הנערים בנמל. הוריו של בזם נשארו בגרמניה, ונספו באושוויץ ב-1943.

בזם ביקש מאנשי עליית הנוער ללמוד ציור, אך הם דרשו ממנו ללמוד מקצוע, והוא החל בלימודי פקידות בבית הספר התיכוני למסחר. רק לאחר מכן הוא נשלח ללמוד ציור אצל הצייר ישי קולביאנסקי. בשנת 1943 ניסה להתגייס לצבא הבריטי, נפסל בבדיקה הרפואית, אך התקבל כמתלמד לציור שלטים במחנה צבאי עד שפוטר. בתקופה זו הצטרף בזם לתנועת השומר הצעיר שעם ערכיה הזדהה.

את לימודי האמנות שלו החל בבזם בבצלאל, שם למד בין השנים 1943 ל-1946. לאחר סיום לימודיו, נשאר בזם שנה נוספת ללמד בבצלאל ולשמש כעוזרו של מרדכי ארדון, שהיה אז מנהל המוסד. בשנת 1947 יצא עם אשתו אל מחנות העקורים בקפריסין בכדי להקים שם סמינר לציור, והמפגש עם העולים העקורים השפיע עליו רבות.

כשחזר לארץ מקפריסין, תיכנן לנסוע לפריז, אך מלחמת העצמאות אילצה אותו לדחות את תוכניותיו. בזם ניסה להתגייס, אך מאחר ושקל אז רק 40 קילו נדחתה בקשתו. עם זאת, בשל כישרון הרישום שלו, השתלב בזם בשירות הביטחון בתחום זיוף המסמכים.

בשנת 1949 יצא בזם להשתלם בפריז, ולאחר חיפושים רבים התקבל בפרוטקציה אל בית הספר הסגור לאמנות קדושה, בית-ספר קתולי לאמנות דתית-מודרנית שהתמחה בשחזור ציורים דתיים עתיקים, שם למד עד שבשנת 1951 רב עם מוריו סביב ציור בנושא "עקדת יצחק" שנראה להם אכזרי ומגושם מדי. בשנת 1952 חזר לארץ, והתפרנס כמאייר לפרסומים שונים בתנועה הקיבוצית. בשנת 1967 חזר לפריז לתקופה קצרה של חצי שנה.

בזם הרבה ליצור עבודות במרחב הציבורי. בשנת 1963 יצר קיר פסיפס במשרדי הנהלת אל-על. בשנת 1970 צייר את תקרת אולם קבלת הפנים בבית הנשיא בירושלים. ובשנת 1971 יצר את התבליט בקיר היציאה ממוזיאון יד ושם.

בשנת 1972 עבר בזם לגור בירושלים עם משפחתו. בשנת 1975 נפצע בנו, יצחק (איצ'ה) בזם בפיגוע מקרר התופת בכיכר ציור, ושלושה שבועות מאוחר יותר מת מפצעיו, והוא רק בן 24.

ב-1995 הקים בזם סטודיו בפריז וחי שם שנתיים, לאחר מכן עבר בשנת 1999 לחיות בבזל שבשוויץ. בשנת 2009, לאחר מות אשתו, שב בזם להתגורר בתל אביב עד לפטירתו.

אודות ציוריו של נפתלי בזם

ציוריו של בזם נעים בין הביטוי של עולמו הפרטי, דרך התיאור של המרחב הציבורי-חברתי-פוליטי, וכלה בבחינה של המתח בין הישראליות לבין הגלותיות.

בראשית שנות החמישים התמדקו ציוריו של בזם בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, והופיעו בהם תיאורים מתוך חיי הפועלים והעולים החדשים, בעיקר ברישומי פחם ועפרון. ציוריו, שנבעו מהשקפת עולם סוציאליסטית-קומוניסטית, גררו בעקבותיהם ביקורת רבה, במיוחד כאשר הייתה בהם ביקורת על הצבא ופעולותיו.

במהלך שנות ה-50 הופיעו ברישומיו גם נושאים השאובים מן התנ"ך ומן ההיסטוריה הישראלית. עם זאת, הדמויות הדתיות שלו לא עסקו בדת היהודית הגלותית, אלא בישראליות המתחברת בטבעיות אל דת שורשית יותר, עם מאפיינים מקומיים-קמאיים. בנוסף עסק בזם גם ברישום קלאסי של דמויות ודיוקנאות.

רישומיו של בזם הקנו לו בשנת 1954 את פרס הביאנלה ה-27 של ונציה לרישום, וב-1957 את פרס דיזנגוף, אותו קיבל על הציור "בחצר הבית השלישי" שצוייר בעקבות הטבח בכפר קאסם.

בתחילת שנות ה-60 נכנסה סימבוליקה רבה כרכיב מרכזי ביצירתו של בזם, סמלים הלקוחים מן החיים היהודיים, מחיי משפחתו, ומההיסטוריה של האומה היהודית. אל חפצים פשוטים אליהם יצק בזם מטען אמוציונלי רב.

סמל מרכזי בציוריו של בזם הוא שולחן השבת הקשור אצלו לאבדן ולמשפחה. על גבי השולחן נראים פעמים רבות הפמוטים המסמלים מצד אחד את השבת והפן הדתי כאשר נרות השבת דולקים, או מסמלים את האסון והאובדן כאשר הנרות כבויים. גם השופר והדג מסמלים את הדת. הדג האילם מופיע לעיתים עם כנפיים כסמל לחלום וכמיהה או כסימן למוות, ולצידו מופיע האריה מן הפרוכת של בית הכנסת. סמל דתי נוסף המופיע הוא הסולם (סולם יעקב) שגם מסמל את העליה אל הארץ. את העליה לארץ מסמלת גם הסירה, זכר לסירה בה הגיע אל חופי הארץ. הארון בציוריו הוא הארון אותו הוא זוכר מבית הוריו. הצבר הפורח מתוך ההריסות מסמל לידה מחודשת.

ברבים מציוריו מופיעה דמות יהודי לבוש בחליפה, עניבה ומגבעת, שפניו עטורות בזקן. דמות זו מסמלת את היהודי הנצחי ואת החיים בגולה. דמות אישה מופיעה ברבים מציוריו, והיא מסמלת את האם הטובה, לעיתים אמו של האמן ולעיתים הרעיה חנה. דמות אמו שלו האמן מחזיקה לפעמים בידיה פמוטים או שהיא ישובה ליד השולחן, ומסמלת את משפחתו שאבדה בגולה. דמות הרעיה חנה לעיתים מחזיקה בידיה צרור ובו בנם יצחק, לעיתים היא בהריון ולעיתים היא חולה.

על השאלה מדוע השתמש במספר מוטיבים מצומצם בעבודתו אמר בזם: "דווקא במוטיבים החוזרים עומד הדמיון למבחן… אם אני אצייר פעם אריה, ואחר כך תמיד חיה אחרת, גן חיות שלם, זה לא מעניין. מעניין לתת את אותו האריה במצבי רוח שונים".

מרדכי ארדון אמר על בזם: "כל הציירים שוחים בים האמנות, אך רק מעטים מהם מושיטים את ראשיהם מעל פני המים, ושואלים: לאן? בזם הוא אחד מהם".

פרסים מרכזיים

נפתלי בזם זכה בפרס דיזנגוף היוקרתי לשנת 1957.

סיכום הפרסים:

• פרס הביאנלה ה-27 לרישום, ונציה, איטליה, 1954
• פרס דיזנגוף, עיריית תל-אביב, 1957
• פרס ראשון בתערות "הים" בחיפה, 1975

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות מרכזיות