עודד פיינגרש, "פנטומים ופצצת אטום", 1969, שמן על בד, 80x54 ס"מ מקור: אוסף אורן שץ

ביוגרפיה

עודד פיינגרש נולד בירושלים, דור חמישי למשפחה ירושלמית ענפה, נכד לרבי מאיר רוזין, בעל המיניאטורות. את לימודי האמנות שלו החל פיינגרש בשנת 1960 בלימודי גרפיקה במסגרת בית הספר לאמנויות "בצלאל", שם למד עד שנת 1963.

לאחר שסיים את לימודיו, החל פיינגרש לעבוד במשרד פרסום בתל-אביב, אך בשנת 1964 הרגיש כי "טוב לו מדי", והוא החליט לנסוע לצרפת, שם עבד כסבל, ובמקביל נרשם לבית הספר לאמנות "בוזאר", וקיבל אשרת שהייה זמנית. במשך שנה וחצי עבד אצל יעקב אגם, אך לאחר שאגם נסע לתערוכה בארה"ב נשאר ללא עבודה וללא כסף, נזרק מהדירה השכורה שלו וישן בגנים ציבוריים כשהוא שותה מים מן המזרקות. על תקופה זו הוא מספר: "לאט לאט שקעתי באפתיה, וסיגלתי לעצמי השקפת עולם פאסיבית".

הוא החליט לארוז חמש תמונות בשקית ניילון, ונסע בטרמפים לבריסל. הוא תיכנן לישון שוב בגנים הציבוריים, אך גלריה קטנה קנתה את העבודות שלו, והוא יכל להרשות לעצמו מקום לישון בו. בבריסל "אימצה" אותו קבוצת אמנים בלגים אנרכיסטים, בשם "מאס מובינג", שקירבה אותו אל השמאל החדש.

כשפרצה מלחמת ששת הימים צייר מגן דוד על סדין גדול, ותלה אותו בחלון דירתו. ביום הרביעי של המלחמה הגיע לארץ, אך היחידה שלו כבר הייתה באזור התעלה. לאחר תום המלחמה שב פיינגרש אל בריסל, אך הקבוצה שלו קיבלה אותו בהטפות מוסר כלפיו וכלפי ישראל. הוא החליט לחזור אל פריז, שם היה בשנת 1966 לישראלי הראשון שזכה בפרס לפראן (LEFRANC) לאמנים צעירים. משם החליט לעבור לגור בהאמבורג שבגרמניה.

בשנת 1968 הוזמן פיינגרש להציג תערוכת יחיד בגלריה היוקרתית "חואנה מורדי" במדריד, אך בשל פעולת תגמול שערכה באותו זמן ישראל בירדן, החליטו בעלי הגלריה, המזוהים עם התנועה הפשיסטית, שלא לפתוח את התערוכה של "הצייר הישראלי". כאשר לבסוף נפתחה התערוכה, התברר כי בעלי הגלריה כלל לא שלחו הזמנות בכדי לא לעורר שערוריה, ולא נמכרה ולו יצירה אחת. בתגובה פתח פיינגרש בשביתת רעב ליד הגלריה בדרישה כי בעלת הגלריה תרכוש מציוריו כדי שיהיה לו כסף לרכוש כרטיס טיסה לישראל. לאחר מספר ימים של שביתה נשברה בעלת הגלריה, והוא חזר לארץ.

בין השנים 1977 ל-1983 למד במסגרת "מכון אבשלום" לידיעת הארץ. בהמשך הוציא סדרת ספרים על טיולים בארץ, ואהבתו לנופי הארץ עברה מטבע הדברים לעולם הציור.

פיינגרש הרבה לצייר תפאורות למופעי בלט עבור להקת "קול ודממה": בשנת 1982 צייר את התפאורה לבלט "תהילים" במסגרת פסטיבל ישראל, בשנת 1989 צייר את התפאורה לבלט "פנדורה", בשנת 1990 צייר את התפאורה לבלט "קאמינה-אי-טורנה" במסגרת פסטיבל ישראל, ובשנת 1995 צייר את התפאורה לבלט "הבלדה על גריגורי" לפסטיבל פוטסדם. בשנת 1970 הכין את התפאורה של להקת "עינת".

כיום חי פיינגרש ויוצר בארץ.

אודות יצירתו של עודד פיינגרש

הציורים של פיינגרש מלאים בחפצים, דמויות ויצורים צבעוניים היוצרים עולם שפע דמיוני ואבסורדי, שלכאורה הוא צבעוני ואופטימי, אך בפועל יוצר אצל הצופה תחושת אי נוחות, ריקנות ובדידות. פיינגרש בוחר בדרך כלל ללכת על הקצה, לבחון ולתאר ביצירותיו את השונה והקיצון. את סגנון הציור שלו הוא מכנה "ריאליזם אכזרי".

הדמויות בציוריו של פיינגרש הן דמויות סטריאוטיפיות חסרות זהות, שלעיתים מפגינות חרדה, כאב וסבל, לעיתים מרוח על שפתיהן חיוך ריקני ומזוייף, ולעיתים אינן מפגינות רגשות כלל. הדמויות אינן מופרדות אלה מאלה במאפייני אישיות או נוכחות ייחודיים. הן עומדות זו לצד זו בדו-מימדיות מוקצנת כמו בובות בחלון ראווה, כשהן שומרות על סדר ויעילות, ובכדי להקצין את מצבן, עיניהן מכוסות לעיתים קרובות במשקפי שמש. לעיתים מופיעים בציורים איברים המנותקים מן הגוף, המשוטטים בציור בצורה עצמאית כמו רוחות רפאים מאיימות.

בתחילה עסק פייגרש רבות בנושא השואה הגרעינית, נושא חריג בקרב אמנים ישראליים, וציוריו התמלאו ערים ריקות ורוחות רפאים שיותר מעוררות רחמים מאשר מטילות אימה (סדרת "הפאנטומים"). בהמשך עבור לעסוק בגיבורים ובמרגלים על אנושיים הלקוחים מעולם הקומיקס, אותו צורך "הפרולטריון" שאינו מעוניין להתאמץ, ולכן העלילה מסופרת לו בעזרת ציורים אינפאנטיליים. בתקופה מאוחרת יותר צייר דמויות נתונות ברצועות עור, רתמות ואבזמים כמו בעלי חיים, ונשים בביריות ותחרה.

העולם המנוון של פיינגרש הוא לא מציאותי אלא חצי סוריאליסטי, ובחלל האוויר מרחפות צורות מופשטות ולא ברורות, שכאילו מתגרות בצופה ומתעתעות בחושיו. קשתות צבעוניות וציפורים, המהווים בדרך כלל סמל ליופי ורומנטיקה, הופכים בציוריו לאביזרים דקורטיביים נטולי תוכן. את הדימויים שלו מצייר פיינגרש תוך הפגנת יכולת רישום מרשימה בעיפרון.

דימויים שונים חוזרים על עצמם בציורים רבים של פיינגרש, ובדרך כלל הם מוקפים בקווי מתאר ברורים וישרים, היוצרים מתחמים ומשטחי צבע שלעיתים נצבעים בצבעי פופ פלאקאטיים עזים ומתוקים (או אולי חריפים-דוקרניים), ולעיתים בצבעים פסטליים מלנכוליים. הטכניקה הגראפית בה עושה פיינגרש שימוש יוצרת תחושה של קולאז' או של דף קומיקס, בו הצבעים והנושאים ברוטליים, כמעט ללא סולם צבעי ביניים. הצופה נדרש לנסות לפענח את המשמעות הנסתרת של דימויים אלו, משימה שאיננה קלה כלל ועיקר לנוכח הדמיון הפורה וכושר ההמצאה של האמן.

החל משנת אלפיים מתרכזים רבים מציוריו של פיינגרש סביב ציורי נוף גדולים המתארים נופים ישראלים טיפוסיים, בסגנון של ציירי שנות ה-30 וה-40, עם נטייה לצבעים חדים, עושר חזותי ואור, תוך שימוש במשיכות מכחול אימפרסיוניסטיות. בציורי הנוף שלו מוסיף פיינגרש לעיתים קרובות חפצים תלת-מימדיים או צורות צבעוניות המרחפים במרחב הנוף או מעין "חלון", כמו במחשב, בו מופיע חלק מציור הנוף בהגדלה או בהקטנה. סידרה זו נקראת "נופים ישראליים". תחום נוסף בו עוסק פיינגרש רבות הוא ציורי טבע דומם ריאליסטיים המצויירים בתוך הסטודיו, סידרה שקיבלה את השם "האינטימות של הסטודיו".

על עבודתו אמר פיינגרש: "אני מושפע מאסטתיקה של עתונות צהובה, שבועוני אופנה, פרסומות בטלוויזיה". עוד אמר פיינגרש: "אני עוסק באותם נושאים שעוסקת בהם האמנות המושגית, אבל בצורה פיגורטיבית". על תחום הפופ אמר פיינגרש: "הפופ הוא מיסודו אנטי-מסורת. הוא אינו המשך של המונה ליזה, אלא היופי של הסופר-מרקט. צבעי הפופ באים מן הניאונים, וזה בא מהפירסומת, אשר צבעיה ברוטאליים, כדי למשוך את העין."

פרסים מרכזיים

עודד פיינגרש זכה בפרס דיזנגוף היוקרתי לשנת 1976.

סיכום פרסים:

• פרס 'LEFRANC' לאמנים צעירים, 1967
• פרס דיזנגוף, עיריית תל-אביב, 1976

תערוכות יחיד